בלוג

אם נהיה כנים, רובנו קצת מכורים לטלפונים שלנו. אנחנו גוללים, בודקים הודעות, נכנסים לעוד סרטון ועוד כתבה. לפעמים אנחנו אפילו אומרים לעצמנו: "די, זה כבר לא כזה מעניין". וזה בוודאי לא שימושי. ובכל זאת, כמה דקות אחר כך אנחנו שוב מוצאים את עצמנו מול המסך. 

זה מוזר. אם אנחנו כבר לא באמת נהנים כל כך, ואף מבינים שההתנהגות הזאת פוגעת בנו, למה כל כך קשה להפסיק? איך עובד מנגנון ההתמכרות, ומה זה אומר לגבי התפקידים של תגמול, הנאה ודפומין בתהליכי למידה? 

השאלה הזו העסיקה במשך שנים חוקרים מתחום מדעי המוח. למעשה, חלק גדול מההבנה שלנו על מוטיבציה נולד מתוך הניסיון להבין התמכרויות. איך ייתכן שאנשים ממשיכים לרצות משהו גם כאשר ההנאה ממנו הולכת ופוחתת? התשובה שהציעו החוקרים ברידג' וקרינגלבך הייתה מהפכנית: אולי משום ש"לרצות", "ליהנות" ו"ללמוד" אינם אותו הדבר.

לא כל תגמול הוא הנאה

בסקירה מקיפה שפרסמו ברידג' וקרינגלבך (2015, 2017), שניים מהחוקרים המרכזיים בתחום, הם ניסו לענות על שאלה בסיסית: מה בעצם קורה במוח כאשר אנו חווים תגמול?

במשך שנים רבות החוקרים התמקדו במושג הכללי "תגמול", כאילו מדובר בתהליך אחד. אולם ממצאים ממחקרים בבעלי חיים ובבני אדם הובילו להבחנה בין שלושה רכיבים שונים: "רצייה" (wanting), "הנאה" (liking) ו"למידה" (learning). למרות שהם פועלים יחד רוב הזמן, הם אינם זהים. באמצעות שילוב של תצפיות התנהגותיות, התערבויות כימיות מדויקות בבעלי חיים ומחקרי הדמיה בבני אדם, ניסו החוקרים להבין מה בדיוק גורם לנו ליהנות, מה גורם לנו לרצות, וכיצד נוצרים הקשרים בין רמזים לבין תגמולים עתידיים.

התמונה שעלתה הייתה מפתיעה. "רצייה" (wanting), "הנאה" (liking) ו"למידה" (learning) הם שלושה רכיבים שונים של מערכת התגמול. ה"רצייה" קשורה למוטיבציה ולתחושת החשיבות שהמוח מייחס למטרה מסוימת. ה"הנאה" היא החוויה הנעימה עצמה. ה"למידה" מאפשרת לנו לזהות אילו פעולות ורמזים כדאי לחפש גם בעתיד. בדרך כלל שלושת המערכות פועלות יחד, אך הן אינן זהות.

אחת התגליות המפתיעות ביותר הייתה שההנאה עצמה אינה נוצרת ב"מרכז הנאה" אחד במוח. ברידג' וקרינגלבך מתארים איים קטנים וזעירים, המכונים מוקדי הנאה (hedonic hotspots), המפוזרים באזורים שונים במוח. לעומתם, מערכות ה"רצייה" הן רחבות הרבה יותר, ודופמין קשור בעיקר אליהן. במילים אחרות, המוח שלנו בנוי כך שהרצון לחפש, לצפות ולהמשיך תופס חלק גדול יותר מהחוויה מאשר רגעי ההנאה עצמם.

"רצייה" היא מערכת המוטיבציה. היא גורמת לנו לחפש, להתאמץ, לצפות ולנוע לעבר מטרה. "הנאה" היא החוויה הרגשית עצמה כאשר אנחנו משיגים את הדבר שרצינו. "למידה" היא יצירת הקשרים בין רמזים, פעולות ותוצאות, כך שנדע מה כדאי לחפש גם בעתיד.

החידוש הגדול של ברידג' וקרינגלבך היה ההבנה שהמערכות הללו אמנם קשורות זו לזו, אך הן אינן זהות. אדם יכול לרצות משהו מאוד, גם אם ההנאה שהוא מפיק ממנו אינה גדולה במיוחד, ולהיפך.

אז למה אנחנו ממשיכים לגלול?

אם נחזור לרגע לטלפונים שלנו, אפשר להבין את התופעה בצורה חדשה. רובנו לא באמת חווים הנאה גדולה מכל סרטון, הודעה או גלילה. למעשה, לעיתים קרובות אנחנו אפילו משתעממים או מרגישים שהיינו מעדיפים לעשות משהו אחר. ובכל זאת, אנחנו ממשיכים לחזור אל הטלפון.

לפי ברידג' וקרינגלבך, הסיבה לכך היא שמערכות ה"רצייה" וההנאה אינן זהות. במשך השנים, צליל של הודעה, מסך שנדלק, או אפילו עצם המראה של הטלפון הופכים לרמזים שהמוח למד לקשר עם תגמולים אפשריים. רמזים אלה מפעילים את מערכת ה"רצייה" ויוצרים תחושה של "אולי מחכה לי שם משהו מעניין". במונחים של ברידג', הגירויים הללו מקבלים "בולטות תמריצית" (incentive salience) – הם הופכים למעין מגנטים מוטיבציוניים. לכן, גם כאשר ההנאה עצמה אינה גדולה במיוחד, הרצון לבדוק "מה חדש" ממשיך לפעול.

אחת התובנות החשובות שעלו ממחקרי התמכרות היא שבמצבים מסוימים מערכת ה"רצייה" יכולה להפוך לחזקה יותר ממערכת ההנאה. במילים אחרות, אנחנו לא ממשיכים בהכרח משום שאנחנו נהנים כל כך, אלא משום שהמוח למד לרצות. התגלית הזאת שינתה את הדרך שבה חוקרים חושבים על התמכרויות, אך היא גם מלמדת אותנו משהו עמוק יותר על מוטיבציה בכלל: ייתכן שהתפקיד המרכזי של מערכת התגמול אינו לגרום לנו ליהנות כל הזמן, אלא לגרום לנו להמשיך לחפש, לצפות ולחזור שוב ושוב. בדיוק משום כך, השאלה החשובה בלמידה אינה רק "איך לגרום לתלמידים ליהנות?", אלא גם "איך לגרום להם לרצות להמשיך?".

מחזור התגמול: לרצות, ליהנות וללמוד

ברידג' וקרינגלבך מציעים לחשוב על התגמול כתהליך מחזורי ולא כרגע בודד. בתחילת התהליך נמצאת הציפייה – שלב שבו מערכת ה"רצייה" דומיננטית. לאחר מכן מגיע שלב החוויה עצמה, שבו ההנאה תופסת מקום מרכזי יותר. לבסוף מגיע שלב הרוויה והלמידה, שבו המוח מעדכן את עצמו: מה עבד? מה היה שווה את המאמץ? האם כדאי לחזור על ההתנהגות בעתיד?

מנקודת מבט זו, רוב חוויית המוטיבציה שלנו אינה מורכבת מרגעי הנאה, אלא דווקא מציפייה, סקרנות והתקדמות לעבר מטרה.

למה זה חשוב מבחינה נוירופדגוגית?

לעיתים נדמה ששיעור טוב חייב להיות מהנה כל הזמן. אבל אם מוטיבציה והנאה אינן אותו הדבר, אולי זו אינה המטרה הנכונה.

תלמידים אינם חייבים ליהנות מכל דקה של למידה. גם משחקים, ספורט, נגינה או מחקר אינם מהנים בכל רגע ורגע. יש בהם מאמץ, תסכול, המתנה וטעויות. ובכל זאת אנשים ממשיכים, משום שמערכת ה"רצייה" ממשיכה לפעול.

מנקודת מבט נוירופדגוגית, המשמעות היא שלמידה טובה אינה בהכרח למידה שמנסה למקסם הנאה מתמדת. לעיתים חשוב יותר ליצור תחושת התקדמות, מטרה, ציפייה ותחושה שיש "מה יקרה אחר כך".

מה זה אומר למחר בבוקר בכיתה? 

ראשית, לא כל רגע בלמידה חייב להיות כיפי. תלמידים יכולים להתמיד גם במשימות מאתגרות, כל עוד הן יוצרות תחושת התקדמות ומשמעות.

שנית, מוטיבציה אינה חייבת להישען רק על פרסים חיצוניים. שאלות פתוחות, מטרות ברורות, סקרנות והתקדמות הדרגתית עשויות להפעיל את מערכת ה"רצייה" גם ללא תגמול מיידי.

שלישית, חשוב לזכור שהנאה מגיעה לעיתים בסוף התהליך ולא בתחילתו. תלמיד שמצליח לפתור בעיה מורכבת, לנגן יצירה חדשה או להבין רעיון קשה, עשוי לחוות סיפוק משמעותי דווקא לאחר מאמץ.

רביעית, אולי השאלה החשובה ביותר אינה "איך לגרום לתלמידים ליהנות יותר?", אלא "איך לגרום להם לרצות להמשיך?".

לסיכום

אחד המסרים המעניינים ביותר העולים ממדעי המוח הוא שמוטיבציה והנאה אינן אותו דבר. לרצות, ליהנות וללמוד הם שלושה תהליכים הקשורים זה לזה, אך אינם זהים. ההנאה היא רק חלק קטן ממחזור התגמול, ולעיתים דווקא הציפייה, הסקרנות והתחושה שיש לאן להתקדם הן שמניעות אותנו קדימה.

מנקודת מבט נוירופדגוגית, אולי מטרתה של הוראה טובה אינה להפוך כל רגע למהנה, אלא ליצור תנאים שבהם התלמידים ירצו להמשיך גם כאשר הלמידה דורשת מאמץ, סבלנות והתמודדות עם קושי.

מקור מרכזי

Berridge, K. C., & Kringelbach, M. L. (2015). Pleasure systems in the brain. Neuron, 86(3), 646-664. https://doi.org/10.1016/j.neuron.2015.02.018

Kringelbach, M. L., & Berridge, K. C. (2017). The Affective Core of Emotion: Linking Pleasure, Subjective Well-Being, and Optimal Metastability in the Brain. Emotion Review. https://doi.org/10.1177/1754073916684558

Berridge, K. C. (2023). Separating desire from prediction of outcome value. Trends in Cognitive Sciences, 27(10), 932-946. https://doi.org/10.1016/j.tics.2023.07.007